המקרה הנבחן:
בני זוג שנישאו בנישואים אזרחיים בחו"ל ועברו להתגורר בישראל, כאשר הגבר יהודי והאישה נֹכְרִיָּה (אינה יהודיה) – מהו הדין?
(א) לעניין רכוש בני הזוג
במקרה שבני הזוג חתמו על הסכם ממון – ההסכם קובע.
במקרה שבני הזוג לא חתמו על הסכם ממון, חל עליהם סעיף 5 לחוק יחסי ממון, הקובע:
(א) עם התרת הנישואין או עם סיום הנישואין עקב מותו של בן זוג, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –
- נכסים שהיו להם לפני הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;
- גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על-פי חוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות;
- נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.
(ב) בסיום הנישואין עקב מותו של בן זוג יבואו, לענין הזכות לאיזון המשאבים, יורשיו במקומו.
יש להדגיש – כל עוד בני הזוג נשואים, לא יבוצע כל שינוי בנכסים ובזכויות של מי מהם.
אופן ביצוע האיזון בנכסים
סעיף 6 לחוק יחסי ממון קובע, כי לצורך איזון בנכסים לפי סעיף 5 לחוק יחסי ממון, יש לבצע הערכה (שומה) של נכסי כל אחד מבני הזוג (פרט לנכסים שאין לאזן את שוויים לפי סעיף 5(א) 2 לחוק יחסי ממון). משווי הנכסים יש להפחית את שווי החובות של כל אחד מהם, למעט חובות לנכסים שאין לאזן את שוויים.
אם התוצאה היא שלאחד מבני הזוג ערך הנכסים גבוה משל השני, ישלם בעל הנכסים שיש לו יותר מחצית מההפרש – אם ניתן לחלק את הנכסים עצמם, יחולקו הנכסים, אם לא אז בכסף או בשווה כסף.
(ב) מזונות בן הזוג
סעיף 17 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) קובע, כי בני זוג החיים בישראל במועד הגשת תביעת המזונות, הדין החל עליהם הוא הדין הישראלי.
סעיף 2 לחוק לתיקון דיני המשפחה קובע את העיקרון הבסיסי:
אדם חייב במזונות בן זוגו על פי הדין החל עליו. גבר יהודי חייב במזונות אשתו על פי הדין העברי.
סעיף 2 (ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) קובע, כי אדם שאינו יהודי, מוסלמי, נוצרי (או כל דת אחרת המוכרת בחוק), יהיה חייב במזונות בן זוגו על פי החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות).
כלומר – מאחר שמדובר בגבר יהודי הדין החל עליו הוא הדין העברי ולא החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות).
הדין העברי אינו מכיר בחובת גבר יהודי לשלם מזונות לאשתו הנכריה, וזאת מאחר שהדין העברי כלל לא מכיר בנישואין אלה.
לכן במקרה הנבחן, גבר יהודי אשר אשתו נכריה, מצד אחד לא חייב במזונותיה על פי הדין העברי (מאחר שהדין העברי כאמור לא מכיר בנישואין אלה), ומצד שני האישה לא יכולה לתבוע מזונותיה על פי החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות).
התוצאה – גבר יהודי הנשוי לאישה נכריה לא חייב במזונות לא על פי הדין העברי ולא על פי החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות).
מתי בכל זאת יחוייב גבר יהודי במזונות אשתו הנכריה?
מקום שהדין העברי אינו מכיר בנישואין אך הנישואין תקפים על פי דיני המשפט הבינלאומי אין כל מניעה להעמיד לרשות בן הזוג, כמסלול חלופי, את דרך החוזה. במקרה שבפנינו הבעל יהודי, נישא בנישואין אזרחיים לאשתו הנכריה, הנישואין על פי המשפט הבינלאומי תקפים. הדין האישי החל על הבעל, הדין העברי, אינו מכיר בנישואין.
הבעל נישא לאשתו הנכריה שלא על פי דינו האישי, הוא נישא לה בנישואין אזרחיים. מעצם העובדה שהוא נישא לה הוא הסכים ליטול על עצמו, כפי שגם היא הסכימה ליטול על עצמה, את המחויבויות הנובעות ממעמד הנישואין. החובה של בני זוג נשואים לתמוך אחד ברעהו הינה חלק מההוויה של מסגרת הנישואין.
ברע"א 8256/99, פלונית נ' פלוני ואח' נ(2) 213 עמד כבוד הנשיא (דאז), השופט אהרן ברק, על המשמעות של נישואין אזרחיים בהיבט של דיני חוזים. לדבריו, כאשר בני זוג מחליטים להתחתן בנישואין אזרחיים מחוץ לישראל הם כורתים ביניהם הסכם לחיות יחדיו כנשואים זה לזו בנישואין אזרחיים. הסכם זה תקף הוא לכל דבר וענין מבחינת דיני החוזים בני הזוג מבקשים להטיל על עצמם מערכת של זכויות וחובות.
במקרה כזה, יבחן בית המשפט כל מקרה שיידון בפניו לגופו. בית המשפט יבחן את המצב הכלכלי של כל אחד מבני הזוג ויקבע, בהתאם, האם הגבר יהיה חייב במזונות אשתו, או להפך.
